הנחיות לתכנון תשתיות אופניים - מסמכי המדיניות של PRESTO
PRESTO=Promoting Cycling for Everyone as a Daily Transport Mode
גישות לתכנון תשתיות אופניים
שתי הגישות העיקריות לתכנון תשתיות אופנים הן גישת ההפרדה (רשת תשתיות תחבורה לאופניים שנפרדת מתשתיות להולכי רגל וכלי רכב, מה שיוצר הפרדה ברורה בין כלי רכב ממונעים לאופניים), וגישת השילוב (שילוב של תשתיות אופניים יחד עם כל התשתיות האחרות מה שיוצר איזורים עם העדפה של תחבורת אופניים על פני כלי רכב ממונעים). אף אחת מהן היא לא טובה יותר וכלל האצבע הוא לשלב כשזה אפשרי, להפריד כשזה הכרחי.
השילוב הוא ברירת המחדל – יצור של איזורי מיתון תנועה וכו' שיוצרים תשתית "בלתי נראית" שמאפשרת בטיחות לרוכבי אופניים וגם להולכי הרגל (וכמובן לכלי הרכב). זה אומר שהרחובות עדיין פתוחים גם לכלי רכב ממונעים, אבל אין להם עדיפות על פני האחרים. נמצא שלתשתיות אופניים מסוג זה יש השפעה גדולה יותר על כמות רוכבי האופניים מאשר תשתיות אחרות.
ברחובות וכבישים מרכזיים בהם יש תנועת כלי רכב סואנת, אך הם עדיין משמשים גם כאפיקי תחבורה מרכזיים גם לאופניים. במקרה זה יש צורך בנתיבי אופניים מופרדים ששומרים על בטחות הרוכבים והולכי הרגל. ניתן לתת בהם עדיפות לרוכבי האופניים על פני כלי הרכב.
דרישות בסיסיות של תשתיות אופניים
צורכיהם של רוכבי אופניים
רוב נסיעות האופניים הן בטווח של עד 5 ק"מ (7 ק"מ על אופניים חשמליות).
נסיעות האופניים נעשות למגוון של מטרות שונות (עבודה, לימודים, קניות, פנאי ועוד).
אנשים מכל הגילאים משתמשים באופניים ככלי תחבורה.
כלומר – רוכבי האופניים הם אוכלוסייה בעלת צרכים מגוונים ויש לוודא שעונים על הצרכים של כולם
דרישות ומדדים לאיכות תשתיות האופניים
מחקרים רבים מראים שלאיכות התשתיות יש השפעה משמעותית על מספר רוכבי האופניים בעיר. הדרישות המרכזיות מתשתיות אופניים הן:
בטיחות – כלי רכב יכולים להוות איום רציני עבור בטיחותם של רוכבי אופניים. את בטיחות הרוכבים ניתן לספק על ידי מיתון תנועה או על ידי הפרדה ברורה בין רוכבי האופניים לכלי הרכב.
ישירות – לרוכבי האופניים צריכה להיות אפשרות לנסוע בנתיב הישיר והמהיר ביותר ולעשות מעט עיקופים ועצירות (כגון רמזורים ומעברי חציה) ככל הניתן. האפשרות לבצע נסיעות קצרות ומהירות ללא הפסקה נותנת יתרון גדול לאופניים על פני כלי הרכב ככלי תחבורה עירוני.
רציפות – הקיום של רשת אופניים גדולה ורציפה שמכסה את כל העיר ומגיעה לכל פינה היא דרישה מרכזית עבור רוכבי אופניים. דרך רציפה באורך של 30 ק"מ, גם אם היא מורכבת בעיקר מאיזורי מיתון תנועה, עדיפה על דרך מקוטעת שמורכבת משבילי אופניים מותאמים.
אטרקטיביות – כמו בכל דבר, מראה זה חשוב. על תשתיות האופניים לעורר אצל הרוכבים (הפעילים והפוטנציאליים) תחושת בטחון ורצון להשתמש בהן. יש לכך חשיבות רבה אף יותר בשעות הערב והלילה.
נוחות – הנוחות היא שילוב של מגוון דברים – איכות הכביש או השביל, צמצום למינימום של עצירות, הסרה של מכשולים מהדרך ועוד. ככל שהרכיבה דורשת פחות מאמץ פיזי ומנטלי כך האופניים יהפכו לכלי תחבורה מועדף יותר.
לעיתים דרישות אלו יכולות להתנגש אחת עם השניה, לדוגמה כאשר הדרך הכי ישירה עוברת דרך כביש סואן ופוגעת בבטיחות, או כשלצורך הבטיחות יש צורך בעיקופים או עצירות בדרך. בסופו של דבר מה שחשוב לזכור הוא:
בטיחות הרוכבים היא תמיד העדיפות הראשונה בתכנון של תשתיות אופנים.
כשצריכים להחליט בין 2 דרישות מתנגשות, חשוב לזכור את מטרת המסלול – במסלולי פנאי יש לתעדף נוחות ואטרקטיביות, במסלולים לצרכים פרקטיים כגון עבודה וכו' יש לתעדף ישירות ורציפות.
היבטים בתכנון תשתיות אופניים
לאופניים ככלי רכב ישנם מספר מאפיינים שיש לקחת בחשבון בעת תכנון התשתיות.
יציבות – אופניים, ככלי תחבורה דו-גלגלי, אינם יציבים. על מנת להגיע ליציבות מקסימלית יש לשמור על מהירות רכיבה של 12 קמ"ש – לכן יש צורך בלהמעיט בפניות חדות, מכשולים ודרכים משובשות על מנת לאפשר לרוכבים לשמור על מהירות זו.
זיגזוג – על מנת לשמור על יציבות בעת רכיבה, הרוכבים נדים כל הזמן מצד לצד, כ-20 ס"מ בערך. יש להתחשב בתנועה זו כשמתכננים את רוחב השביל. במהירויות של מתחת ל-12 קמ"ש תנועת הזיגזוג גדולה יותר ולכן יש להרחיב את השביל אף יותר.
חשש ממכשולים – לרוכבי אופניים יש חשש ממשי ומוצדק ממכשולים בצידי הדרך, כגון גדרות, קירות, קצוות מדרכה ועוד. יש להתחשב בכך ולתת מרחק ביטחון בין מרכז השביל למכשולים.
המרחב הדרוש לרוכב – כשמשקללים את הגורמים הנ"ל, הרוחב המינימלי הנדרש לשביל לרוכב אופניים יחיד הוא 90 ס"מ. ההמלצה היא לתכנן שבילים שמאפשרים רכיבה בזוגות שמעודדת רכיבה של זוגות, חברים והורים עם ילדים. כאשר מתחשבים בכך, הרוחב המינימלי לשביל זוגי הוא 1.5 מ'.
